לנה שיר דיאמנת - חיפה

שלום מורן,

צוות הניהול במפעל הכימי של גופך: מי באמת מנהל את הרגשות שלך?

מאת: לנה שיר דיאמנת

רובנו חושבים שהרגשות שלנו הם תוצאה של מחשבות.
שאנחנו עצובים כי משהו קרה, לחוצים כי משהו מטריד, שמחים כי משהו טוב קרה.

אבל האמת עמוקה הרבה יותר:
הרגשות שלנו, הם תוצר של מפעל כימי חכם, עתיק ומתוחכם, שפועל 24/7 בתוך הגוף.
והמפעל הזה מנוהל על ידי שלושה גורמים מרכזיים:

האמיגדלה (ראש הביטחון),
העצב הוואגאלי (מנהל הרגיעה),
ו–מוח־המעיים (המנכ״ל השקט).

יחד הם קובעים איך נרגיש, איך נגיב, כמה כוח יהיה לנו, כמה נישן, ואפילו כמה נאהב.

אז איך המערכת הזו באמת עובדת?

האמיגדלה: שומר הראש שממהר להבהיל

כבר דיברנו על האמיגדלה בפינות הקודמות והיא ממשיכה לככב.
זהו החיישן הראשי של המוח לסכנה.
היא לא חכמה, היא מהירה.

היא לא שואלת:
"האם באמת יש איום?"
היא שואלת:
"מה אם יש?"

היא מדליקה סטרס גם כשמדובר רק בוואטסאפ מלחיץ או דדליין.
כשהיא נדלקת כל המפעל הכימי נכנס לכוננות.

הווגוס: מנהל הרגיעה שמנסה לכבות שריפות

מצד שני, יש לנו את הווגוס, העצב הארוך בגוף, שמחבר בין המוח, הלב, הריאות, המעיים ועוד.
זהו המנגנון שמחזיר אותנו לבטחון.
הוא מאט דופק, מעמיק נשימה, יוצר חיבור רגשי, מפעיל עיכול.

אבל כשהעומס היומיומי גבוה מדי?
הווגוס נחלש. ואז אנחנו לא בFight ולא בFreeze אלא במעין כיבוי רך, כמו טלפון על 5% סוללה.

העייפות, הכבדות, הערפל בראש אלו רק סימנים.

מוח־המעיים: המנכ"ל השקט של המפעל

מעטים יודעים, אבל בתוך הבטן שלך יש "מוח" אמיתי:
100 מיליון נוירונים שמנהלים עיכול, רגשות, אינטואיציה ואפילו מצבי רוח.

כ־90% מהסרוטונין (הורמון מצב הרוח) מיוצר במעיים.
גם חלק גדול מהדופמין (הורמון המוטיבציה) נוצר שם.
במילים אחרות,  אם המעיים לא רגועים, המוח לא רגוע.

זו הסיבה שאנחנו אומרים:
"יש לי פרפרים בבטן"
"יש לי בטן רעה לגבי זה"
"הבטן שלי יודעת לפני הראש"

הבטן שלך לא משקרת, היא מדברת.

אז ברוכים הבאים למפעל הכימי של גופך

אחרי שהאמיגדלה מאותת והווגוס פועל (או לא), מגיעה מערכת נוספת:
ההורמונים, העובדים שמבצעים את העבודה בפועל.

הנה הצוות המרכזי:

ההורמונים “המפעילים”: אלה שמדליקים את הגוף

קורטיזול - מנהל החירום

מופעל כשיש לחץ.
כשהוא מאוזן: נותן אנרגיה, ריכוז וחדות.
כשהוא גבוה מדי: יוצר עייפות, חרדה, שחיקה, כאבי ראש, ירידה בחסינות.

איך מרגישים אותו?
• עומס בראש
• קושי להירגע
• רגישות לרעשים
• דריכות מתמשכת

אדרנלין - לוחם־התגבורת

מופיע כשצריך תגובה מיידית:
דופק מואץ, אנרגיה פתאומית, דריכות.

כשהוא "תקוע על ON"?
תחושת מתח מתמשכת.

כשהוא גבוה מדי:
• קושי לשבת
• דופק מהיר
• התפרצויות
• חוסר סבלנות

נוראדרנלין - המפעיל השקט

אחיו המתון של האדרנלין. מחדד ריכוז ועירנות.
כשהוא גבוה מדי, מרגישים חרדה.
כשהוא נמוך מדי,  מרגישים כבדות וירידה בחשק.

ההורמונים “המרגיעים”: אלה שמאזנים אותנו

סרוטונין - מנהל מצב הרוח

כשסרוטונין תקין: יציבות רגשית, שינה טובה, שקט פנימי.
כשהוא נמוך: רגישות יתר, דכדוך, חרדה ופגיעה בשינה.

וזוכרים?
רובו מיוצר במעיים.
מפעל קטן עם כוח עצום.

דופמין - מניע המוטיבציה

אחראי על חדוות עשייה, מוטיבציה, תכנון, התמדה.
כשהוא נמוך: קושי להתחיל משימות, דחיינות, חוסר הנאה.
כשהוא גבוה מדי: חוסר שקט, התמכרויות, חיפוש גירויים ללא סוף.

מה שוחק דופמין?
• עומס
• חוסר שינה
• מסכים (כן!)
• סטרס מתמשך

אוקסיטוצין - הורמון החיבור

נוצר במגע, קרבה, אמון.
מרגיע את האמיגדלה ומפעיל את הווגוס.
ליטוף קטן יכול להוריד סטרס יותר מהר מריטלין.

מלטונין - השומר של השינה

מתחיל לעבוד כשהאור נעלם.
סטרס גבוה = פחות מלטונין = שינה גרועה = עוד סטרס.
לופ מושלם, רק לא לטובתנו.

📡 הכול מתחבר: מי אומר מה, למי?

כשהעומס עולה אז האמיגדלה נדלקת
האמיגדלה מאותת להורמוני הסטרס
הורמוני הסטרס משפיעים גם על המעיים
המעיים מייצרים פחות סרוטונין
פחות סרוטונין = יותר רגישות לסטרס
הווגוס נחלש
וכך נוצר לופ של דריכות מתמשכת.

אבל
כשהווגוס פעיל, כשנושמים נכון, כשמאטים, כשנוגעים, כשנעים
המפעל כולו חוזר לעבוד בהרמוניה.

💙 למה זה משנה?

כי אנשים לא "נשברים" בגלל אירוע אחד.
הם נשחקים מכמות החומרים שהגוף מפריש לאורך זמן.

והבשורה הגדולה?
אפשר לשנות את זה.
אפשר ללמד את הגוף לדבר אחרת.
אפשר להפעיל את המערכת להרגיע, לא רק להתריע.

💙 לסיום

אנחנו מדברים הרבה על סטרס שמדליק אותנו, אבל יש גם סטרס שמכבה.
ועל הורמונים שמרימים אותנו ועל הורמונים שמשאירים אותנו על הברכיים.

בברכה,
לנה שיר.

0547049338