”צלו של אחאב” – ביקורת על ספר השירה של שחף ארז
את שחף ארז, זכיתי לפגוש לפני כשנה בתחרות שירה מטעם ”הליקון” במודיעין. שחף היה חבר מצוות השופטים ואני הייתי אחת מהמתמודדות שזכו בפרס. מאז התחרות שמרנו על קשר אינטרנטי, ולפני מספר חודשים שלח לי את ספר שיריו הראשון- ”צלו של אחאב”.
כבר מקריאת שיריו הראשונים של שחף, ידעתי שלא אוכל להרפות מהספר עד סופו ושאסיים לקרוא אותו באבחה אחת. התמה המרכזית ושלל הדימויים המקוריים המופיעים בו, נעים סביב התמודדותו של המשורר לאחר תקופת שירותו הצבאי כלוחם. בקריאת השיר הראשון חש הקורא את כעסו של הדובר הרוצה לשחרר דבר מה המכאיב בתוכו ("אטיח בזעם את אדי הדם/ על מי שנמצא/ הכי קרוב/ לאדם"). כעס שאיתו שורדי מלחמות רבים יוכלו להזדהות, נוכח העובדה שהוא נותר חי לעומת חבריו שלא זכו לחיות ונפלו בקרב ("ברקע טקס אשכבה אני צופה/ במצבת עור שעליה/ חרוטות אותיות רושפות:/הוא חי/ על חשבוני"). הדובר מפגין שקט מדומה כלפי חוץ אך כתיבתו מבטאת את הצער והאשמה המחלחלים כלפי פנים, בניסיון להדחיקם מפאת הבעתה ("מתחת ליציבות היום-יומית,/מתחת לחומות ההדחקה,/זורמים נחלים עדינים/של בעתה").
שלבי ההתמודדות מוליכים אותו מתחושת הזעף אל הרגשת הריק ("אין כעס, אין המיה, אין אדמה:/ חלול"). וכן לנכונות להקריב את חייו למען עתיד ילדיו, שלא ידעו כמוהו מלחמות בעתיד ("ניהיליסט שחר זפת מול לבן מפלים,/ אבוא איתך בריקוד חרש./רק הבטח לי/ שתניח לילדי לחיות על מצע החורש / ולא על להב החרב"). רגשותיו הקשים משתרכים אחריו גם בשעות היופי, ובשם ההדחקה הוא מכנה אותם בכינוי רומז- "זה".
על אף כל אלו הוא מנסה להמשיך את חייו ולהיאחז בטוב הנוכח בם, כאשר הוא מקביל אותו ל"אור הגחליליות" - אור קטן המרצד בחשכת דרכיו. הטוב נוכח בדמויות הסובבים אותו ("יש מי שנמצא שם/ להיות לך לקערה/ שניתן להתפשט בתוכה"), באהבה ("הצחוק שלך / זה הדבר הכי טוב שקרה לי היום / ואולי / מאז ומעולם.") באמונה דתית ("כשפגשתי את בודהה נולדתי מחדש / בפעם הראשונה. / לא יצאתי מתוך רחם, חזרתי אליו./ ומאז כאב הציר/ כהזדמנות"), בכתיבה התרפויטית ("מתוך הים משכו אותי מעלה/ בועות, מילים./ בקו הדק שבין כהות המיתה / לבהירות הבריאה / הן פקעו ל ר ו ח ה"), אם כי הוא מלקה עצמו עליה ("ואולי זה לא הוגן/ שבמקום לתת כתף, / לצעוק עד כלות שרפה: / מחדל! שינוי! מהפכה! / אני יושב על אי גלות וכותב / מה הוגן או / לא הוגן"). בין כל אלו נראה גם הרצון ההישרדותי להמשיך הלאה ("בכל מוות יש לפחות שמינית/ של חיים. משקלה רב, אולי רב יותר משבע השמיניות האחרות.").
אך למרות רצונו לשלוט בחייו ולהתקדם (וכן להינצל-ראו ציטטה בהמשך), הזכרונות סוחפים אותו באין משים ("לו רק שמתי לב לנקודה / שבה נשמטות הרגליים / במעמקי ההבל/ ולקול המציל שמכריז: / תעצור אדוני, התרחקת, תחזור בבקשה/ אל גרגיר החול"). אלו מביאים אותו לכדי מונולוגים עם דמות הילד שבו, או אולי עם דמויות חבריו שגילם קפא בזמן, במטרה לתקן או להרפות ("נסחף על גבי המבול,/ הוא התפרץ לחדר,/ והוא היה בעצם/ שנים./ הראשון היה מבוגר/ והשני היה ילד, / שעמד שפוף, בצד, אילם, והיטה אוזן"). הדובר כמה לנוכחות של רגעי התחלה, בזמן הבוסר כ"גולם", "כד לא ממולא", "במקורות הנביעה" לפני שהכאב מפציע והכל נסדק. הוא מייחל לשאוב מן הטבע את השקט והרוגע, אם כי גם שם צל עברו נוכח ("עצרו להתבונן, להקים גשר/ עבור חיפושית / צבעה פחם, והיא מנוקדת בדם", "וציפור אחת אפורה המשתרכת / אחר מעוף הלהקה, בדרכה / לסוף העולם", "עלה שלהבת יצא לתור את שחר הלבנה"). בניגוד לשירו "זה" בו אינו יכול לכנות במילים את פצעיו, באחד משיריו האחרונים ("תל תשחורת") נראה הניסיון לפרוש את פני הזמן ולהדביק שם ורגש לזכרונות המודחקים.
שיריו מעידים על תהליך פנימי הממיר עצמו מתחושה אחת לאחרת ועל משחק הפינג פונג המחוספס ביניהם. שלל דימוייו הנצבעים בצבעי אש ודם, והאופן בו הוא מביע את רגשותיו מכמיר את הלב וגורם לקוראיו להזדהות ברוחב לב עם הרגישות והאנושיות העולה מתוכן. אין ספק שעוד אשוב ואקרא את ספרו בעיון ובעניין, ואגלה בשיריו רבדים עזים נוספים.
בתמונה המצורפת - השיר המופיע בגב הספר:
