אמנות היער של כרמית לוי: כשציור פוגש טבע
במבט ראשון, היער נדמה כמרחב פרוע, מקום של חוסר שליטה ושל ריבוי קולות. אך עבור כרמית לוי, אמנית ישראלית נועזת ורגישה, היער הוא לא רק מרחב לשיטוט - הוא שדה יצירה חי, סטודיו פתוח, וקרקע פורייה לדיאלוג עמוק בין נפש, חומר וטבע
להיוולד מחדש בתוך היער
במבט ראשון, היער נדמה כמרחב פרוע, מקום של חוסר שליטה ושל ריבוי קולות. אך עבור כרמית לוי, אמנית ישראלית נועזת ורגישה, היער הוא לא רק מרחב לשיטוט - הוא שדה יצירה חי, סטודיו פתוח, וקרקע פורייה לדיאלוג עמוק בין נפש, חומר וטבע. המפגש שבין אמנות היער שלה לציור העכשווי בישראל יוצר שפה חדשה ומרגשת, שמאמיסה צבע, תנועה ודמיון על מרחב פראי.
בשנים האחרונות בוחרת כרמית לוי (המזוהה גם כ"כרמוש ארט") לצאת מהסטודיו המוכר, להביא איתה בדי ענק, צבעים, מכחולים, ולעיתים רק את ידיה החשופות - ולעבוד בלב היער. היא ממציאה מחדש את מעשה הציור; משאירה סימנים עזים ונועזים על הבד, מאפשרת לטבע להיות חלק מן העבודה, ולעתים אף משתפת פעולה עם הרוח, הצללים, החול והאור. אמנות היער שלה מלמדת אותנו לקבל את מה שאין לנו שליטה עליו - את הבמבה של הרוח, את נטיפת הגשם על הצבע, את הלכלוך שהולך ונדבק לבד. כל אלה הופכים לחלק מהיצירה.
היער כמקום ריפוי, חירות וטרנספורמציה
למה דווקא יער? מדוע עוזבת אמנית מגובשת וסדורה את הסביבה המוגנת של הסטודיו ויוצאת אל הלא נודע? עבור כרמית לוי, היער איננו רק תפאורה או מקור השראה; הוא מרחב נפשי שבו חוקי המשחק משתנים. שם, רחוק מהסחות הדעת של היומיום, הכל אפשרי: קולות פנימיים מקבלים ביטוי, הגוף מאפשר לעצמו לפרוץ גבולות, ותחושות קדמוניות מתעוררות.
היער, בתפיסתה, הוא לא רק מקום פיזי אלא גם הזמנה להיות נוכחת - להתמסר לחוויה של הרגע, להריח את האדמה, להרגיש את הרוח, ולפגוש את עצמה בגרסה החיה והפראית ביותר. אמנות היער עבור כרמית לוי היא גם אקט של ריפוי: "אני מודה כל יום לאל שהפגיש אותי עם היער ועם הזאבים," היא מספרת, "כי שם, בין גזעי העצים והאדמה החשופה, גיליתי את עצמי שוב." שם הגוף מתעורר, הלב משתחרר, והיצירה שהייתה קודם שפה פנימית הופכת לדיאלוג עם העולם.
הבד כמרחב למחקר - כשהצבע פוגש את העלים
בתיעוד תהליך היצירה של כרמית לוי ביער (ראו תמונות), אפשר לחוש את חוויית המפגש בין צבע לטבע: בדי ענק נתלים בין גזעי העצים, נושאים עליהם כתמים עזים, קווים רכים, ולעיתים כתמים וקווים טבעיים - צללים, לכלוך, אדמה, עלה שנדבק ונשאר. העבודה עצמה הופכת למעשה גופני: האמנית זזה סביב הבד, מתכופפת, טורפת קצב, קופצת, לעיתים בועטת ומניחה את חותמה בדרכים לא מתוכננות.
הבד, מבחינתה, הוא לא רק כלי לקיבוע הדימוי - הוא שדה מחקר, מרחב שמזמין הפתעה ותגובה. לפעמים הצבע מחליק בגלל לחות היער, לפעמים הרוח יוצרת "טעויות" שרק מצעירות ו"מגדילות" את החיים על הבד. כרמית לוי מושכת בצבע אך לא נאחזת; משחררת שליטה ומאפשרת לתוצאה להשתבש, להתבהר, להיבנות מחדש.
מפגש בין דימוי ביומורפי לטבע - היצורים שהיא פוגשת
כתיבתה הציורית המזהה של כרמית לוי מזוהה בדימויים אורגניים, יצורים ביומורפיים- כאלה שיכולים להיות עין ענקית, ציפור טרף צבעונית, חיה מסתורית או רמז לפני אדם. היצורים הללו צומחים כמעט בטבעיות מתוך הנוף; הם קו תפר בין דמיון למציאות, בין זיכרון ליערות ילדות. העבודה בהתמסרות עם החוץ מאפשרת להם להופיע: "הרבה פעמים אני מרגישה שהדמות עולה מן האדמה, או שצמח פראי ’אוחז’ ביד שלי ומנחה אותי," אומרת כרמית.
היצורים שמופיעים בעבודות היער שלה פעמים רבות מזכירים לנו כי התודעה אינה נבדלת מהטבע. היא מנכיחה במודע את הסביבה בציורים: הצבע מתחבר לגזע, הקומפוזיציה מתכתבת עם משטחי האור, והשפה הביומורפית מתרגמת תחושת גדילה, שינוי ותנועה.
הגודל - חשיבות הפורמט בחוויה היערית
הציורים של כרמית לוי ביער לרוב בקנה מידה חריג: בדי ענק שלעיתים נושקים לממדי קיר או חדר. מדוע? הגודל משנה את נקודת המבט; אין אפשרות להכיל את היצירה במבט אחד, אלא צריך "לשייט" איתה, להקיף, להתקרב, להתרחק. "הבד הגדול ביער הופך למהות - אני מרגישה בתוכו ולא מולו," מסבירה כרמית. העבודה הופכת לאירוע חללי, גופני, כמעט טקסי. זה כמו לשהות עם יצור שחי לצדך, להיות עטופה בנוף וביצירה גם יחד.
מתהליך לחוויה - האמנות כמעשה של נוכחות
אחד מאבני היסוד באמנות היער של כרמית לוי הוא הדגש על תהליך. לא רק התוצאה הסופית חשובה, אלא כל הצעדים - מערבוב הצבעים ועד טבילת הבד באור המשתנה. לעתים תיעוד התהליך (בצילום או בווידאו) הופך חלק בלתי נפרד מהמפגש. גם צופה שאינו נמצא פיזית במרחב - מוזמן לחוות את התנועה, את הפתיחות, את השהות בתוך "אי הודאות" והחיפוש האמנותי.
כל שכבת צבע מבשרת על זמן שעבר; כל טקסטורה זוכרת רגע שבו רוח קלה עברה, חיה חלפה ליד, או יד האמנית רעדה מתרגשות. האמנות חוזרת להיות פעולה, חוויה חיה שמחברת בין העשייה שלי לבין הסביבה שאני נמצאת בה.
היער - בית לסודות, בית לשינוי
האמנות של כרמית לוי ביער אינה מבקשת תשובות פשוטות או סיפור אחד שאפשר לספר. היא מזמינה את הצופה להיכנס למרחב רב-שכבתי, חידתי, מלא קסם וגם קושי - בו היצירה משקפת לא רק את היופי אלא גם את כאב הצמיחה וההתמודדות עם הלא נודע.
דווקא ביער, שבו הדרך לא תמיד סלולה והאור חודר מנקודות לא צפויות, נולד סיכוי אמיתי להתמסר - לא לדעת, להתבלבל, להמציא מחדש. כל ציור, כל תנועה של מכחול, הופכים לאפשרות לחיפוש עצמי: מיהו היצור שפגשתי? מהו הבית האמיתי שלי? מהו החיבור שלי לאדמה, לזיכרון, לקיום כאן ועכשיו? כרמית לוי, בנחישות האירוניה והאומץ שלה, נותנת לתהיות האלה קיום פיזי וחי.
השפעה על שדה האמנות - למה עכשיו, ולמה דווקא כאן?
אמנות היער של כרמית לוי אינה טרנדית - היא תשובה עמוקה לצורך בעבודת אמנות שמחפשת שורשים, נוכחות, גופניות ואמת מקומית. בעולם ישראלי סואן, מתוח ומטלטל, יציאה אל היער היא אקט של חירות. החיבור העמוק בין ציור לטבע, בין שפת החומר לשפת הנוף המקומי, מציע קו מחשבה חדש לציור הישראלי - כזה שמעניק לאמנות וליוצרים מרחב נשימה, וגם לנו כלומדים ומתבוננים.
לסיכום - הזמנה להיפגש בעצמך בתוך הטבע
הסגנון הייחודי של כרמית לוי (כרמוש) משקף יחס רב-שכבתי, ישיר ואינטואיטיבי לטבע ולעולם שסביבנו. בעבודותיה משולבים דימויים ביומורפיים- צורות אורגניות ודמויות מתהוות - שמביעים התפעמות מיצירתיות הטבע, אך גם תרגום רגשי וחווייתי למה שנסתר מן העין בהתרחשויות שבתוך הנפש. לוי אינה שואפת להעתיק את הנוף או את החי כפי שהם, אלא מאמצת שפה חזותית שתנועתה נובעת מתוך התבוננות פנימית, אינטואיציה ובחירה להיטמע בחומר ובסביבה.
העבודה בתהליך חופשי - לעיתים כשהבד מונח על הקרקע, תוך שימוש בצבעים מונוכרומטיים ותנועות גופניות ישירות - ממחישה את החיפוש אחרי דיאלוג כן עם הממשות. כרמוש חווה את היער, האדמה והטבע לא כמצע דקורטיבי אלא כמרחב חי, רווי זיכרון, אפשרות לשינוי וריפוי. הסגנון הפתוח והלא פורמלי שלה מבטא את הרצון להתמסרות לתהליכי צמיחה, לטעויות, להפתעות - תכונות שמאפיינות גם את עולמנו הטבעי.
באופן הזה, הדימויים האישיים שלה מהווים גשר בין הפנימי לחיצוני - נותנים ביטוי לשורשים, להשתנות, וגם לחולשות. כל יצור, כל קו, כל כתם, קוראים לצופה להיזכר בחיבור האינטימי לאדמה, למה שחי משתנה וצומח. היא מתייחסת לבד כאל "מרחב בית" בו אפשר להניח רגשות, שאלות, תהיות וזיכרונות, כשם שהטבע אוצר שכבות של זמן, זיכרון והתחדשות מתמדת.
הסגנון של כרמית לוי מגביר וממחיש את תפיסתה את העולם כמקום של השתנות בלתי פוסקת, דיאלוג מתמיד בין חומר לרוח, ומתן כבוד לפלא ולמסתורין שבטבע ובנפש האדם - ובד בבד, מזמין את
צילום: אייל בן סימון
| דברו איתנו ב | |
| רוצים עוד פרטים? כנסו! | |
