לחיות לצידה - ההשפעה של PTSD על הזוגיות והמשפחה
PTSD משפיע לא רק על מי שחווה את הטראומה. הוא יכול להשפיע על האווירה המשפחתית, על האינטימיות, על התקשורת ועל הדרך שבה המשפחה מתמודדת עם היום-יום.
יש רגעים שבהם נדמה שהטראומה נכנסה הביתה יחד עם האדם שחווה אותה.
היא יכולה להופיע בשתיקה, בהתפרצות, בלילה ללא שינה, בהימנעות ממקומות או באובססיה לביטחון. בן או בת הזוג עלולים להרגיש שהם כבר אינם מצליחים להגיע לאדם שהיה שם קודם. ילדים עלולים להרגיש את המתח בבית, ולעיתים אפילו לחשוב שהם אשמים בו.
PTSD משפיע לא רק על מי שחווה את הטראומה. הוא יכול להשפיע על האווירה המשפחתית, על האינטימיות, על התקשורת ועל הדרך שבה המשפחה מתמודדת עם היום-יום.
אחד הדפוסים המוכרים הוא הסתגלות של בני המשפחה לתסמינים: "לא נלך לשם כי זה יעורר אותו", "לא נדבר על זה", "אני כבר אטפל בהכול". בטווח הקצר זה עשוי להפחית מתח. בטווח הארוך, המשפחה עלולה להתחיל להתארגן סביב הטראומה.
ואז בן הזוג הופך בהדרגה למטפל, לילדים הופך להיות פחות מקום, והחיים מצטמצמים.
הבנה של PTSD חשובה. אבל הבנה אינה הצדקה. טיפול בטראומה אינו אומר שצריך לקבל אלימות, הפחדה או פגיעה. גבולות ובטיחות הם חלק מהחלמה.
מה יכול לעזור? ידע משותף על PTSD, זיהוי המעגל המשפחתי, טיפול ממוקד בטראומה, ולעיתים גם עבודה זוגית או משפחתית.
חשוב גם לזכור: בן הזוג אינו אמור להיעלם כדי לתמוך. גם הוא אדם עם צרכים, גבולות ועולם פנימי משלו.
והילדים? הם מושפעים מהאקלים המשפחתי, אבל אין כאן גזירת גורל. קשר, יציבות, שיחה מותאמת ותמיכה יכולים להיות משמעותיים.
PTSD אינו חייב להפוך לזהות של המשפחה.
המטרה אינה לחזור להיות בדיוק מי שהיינו לפני הטראומה. המטרה היא ליצור בבית מספיק ביטחון כדי שגם החיים עצמם יוכלו שוב לתפוס מקום.
מקורות:
National Center for PTSD, PTSD and the Family.
National Center for PTSD, Parenting with PTSD.
Renshaw et al. (2011), Journal of Family Psychology.
מחקרים על טיפולים זוגיים ממוקדי PTSD.
