טבע ועיר - ביקורת על ספר השירה של יובל ששון
בשפה חומלת כלפי הטבע ומתריסה כלפי ההתנהגות האנושית, ששון מעורר אותנו לחשוב על דרכי האדם ואופן התנהלותו. להמשך קריאה - כנסו..
לאחרונה קיבלתי את ספרו השישי של יובל ששון – "טבע ועיר". ששון יליד 1965, מורה לתאטרון ומתגורר כיום בת"א. באמתחתו ארסנל ספרותי עשיר הכולל שני ספרי שירה, שלושה רומנים וספר ילדים. ספרו השישי הינו אקו – פואטי ובו הוא בוחן את הקשר הבלתי נמנע בין האדם לטבע, תוך ראייה מפוקחת ומתריסה.
בביקורת זו אדון ברעיונות מרכזיים שצדו את ליבי ועיניי, והבאים לידי ביטוי בשיריו.
ששון טוען שאנו בני האדם חותרים תמיד להנדס את הטבע, לארגן אותו ולהילחם בו. זאת באמצעות הלקסיקון המנטלי, העזרים המלאכותיים וכן כמובן דרך הביות ("האדמה לא נרתעת מהאש/ האש לא נרתעת מהרוח/ הרוח מחבקת את המים/ המים מלטפים את האדמה. / רק האדם נלחם בכולם"). מצד אחד הורסים את הטבע ע"י בנייה ותעשייה, ואז יוצרים גנים ופארקים מלאכותיים, מתוך אשליה שהם טבע. אנו גם משלים את עצמנו שתופעות טבע חריגות בעינינו יסתדרו במשך השנים (כדבריו: "תקוות המובסים"). למעשה אלו ניגודים אבסורדיים הגורמים לקונפליקט תמידי בין שאיפת האדם לתרבת את סביבתו לבין ראייה מפוקחת המנבאת שהרס הטבע יתנקם באדם.
השינויים שהאדם מעולל לטבע לא מאפשרים לו להיחשף ולהנות ממנו, וכל שנותר הוא הסתפקות במעט שבמעט (" טבע קטן שלי / בעציץ שלי / במרפסת/ לפעמים אני חושב שחבל שאני מסתפק בכל כך מעט/ כשלעולם יש להציע לי כל כך הרבה", "הילדים שלי/ העירוניים/ הפרדס הכי גדול/ שהם מכירים/ זה עץ הלימון/ בחצר הבניין השכן"). אבל הטבע עצמו נוכח גם בתוכנו וגם בסביבת חיינו ("יש לנו בבית טבע פרטי / צמחים באדניות/ בצנצנות, בעציצים...") הטבע מתמרד ומנסה להמשיך ולהתקיים בדרכים משלו (בולענים, רעידות אדמה וכו’). בניגוד ליצר האנושי המוכר, שחושש ומנסה למזער את הסיטואציות הלא ידועות המוגדרות לעיתים כ-"אסונות", ששון הולך יד ביד עם המרד ואף קורא לבואו. האדם בעיניו מלא בחשיבות עצמית מופרזת, ובניגוד אליו לעיתים בעלי חיים רואים נכוחה ממנו את המציאות הרבה יותר טוב ממנו ויודעים להשתלב בטבע מבלי לשנותו ("הרבה מתלוננים/ על צרעת הפיקוס שמפרה את העצים,/ ועל פירות הפיקוס המלכלכים, / ועל הטינופת שמצטברת על המדרכות ועל הכבישים,/ הרבה מתלוננים,/ מלבד הכלב שלי שאוהב לאכול / את הפירות הנושרים...") ולא רק זאת, האדם שוכח את העולם הטבעי הנמצא מסביבו ומדיר את תשומת ליבו מהדברים היפים והחשובים באמת ("חשבתם פעם מה זה להיות עץ באמצע אי התנועה ברחוב / אבן גבירול?/ לקוות כל הזמן ששום רכב לא יאבד את השליטה וייפגע בך / שחפירות הרכבת התחתית לא יפגעו לך בשורשים/ שיבחינו בך לא רק בזמן שתולים עליך דגלים ושלטים / לעץ יש חיים, גם אם אף אחד לא ממש מתכוון לזה./ עץ באמצע אי התנועה ברחוב אבן גבירול. זה הכל").
בשפה חומלת כלפי הטבע ומתריסה כלפי ההתנהגות האנושית, ששון מעורר אותנו לחשוב על דרכי האדם ואופן התנהלותו. האדם צריך להיות שותף לטבע לשמר את ראשוניותו ולהשתלב בו מבלי לבצע בו שינויים, שלדבריו הינם מיותרים ומזיקים. חשיבתו המקורית והלא שגרתית מותירה רשמים במהלך ובסיום הקריאה והיא זו שגם מעוררת את הרצון לשוב ולקרוא בספרו קריאה חוזרת (לדוגמא הוא קורא לרעידת אדמה "ריקוד האדמה"). האם אפשר הדבר שהצורך האנושי לקדמה ולנוחיות בחיי האדם יתקיים במקביל לשימור הסביבה? נושא זה מרומז בספר בהנחה שבעוד שהאדם הוא זמני – הטבע הוא נצחי. על כן כדאי להנות ממנו ולשמר אותו. בשיריו ניכרות הנבואה והאמונה כי הטבע "ינוקה" מההנדוס המלאכותי, בעוד שחרפת האדם נוכח מעשיו לעולם לא תטוהר. 
ניתן להשיג את הספר באתר "עברית".
מצאו אותי גם ב-f
