את יכולה תמיד להעיר אותי - ביקורת על ספר הביכורים של חוה שחם
ספר ביכוריה של חוה שחם ”את יכולה תמיד להעיר אותי”, מוכיח שלעיתים הוצאת ספר שירים דורשת את בשלות הזמן וניסיונות החיים על מנת לגעת בצד השני של המשוואה, הלוא הוא הקורא.
את יכולה תמיד להעיר אותי - חוה שחם
מאת: יעל רן
ספר ביכוריה של חוה שחם "את יכולה תמיד להעיר אותי", מוכיח שלעיתים הוצאת ספר שירים דורשת את בשלות הזמן וניסיונות החיים על מנת לגעת בצד השני של המשוואה, הלוא הוא הקורא. חוה, בת 65, סבתא לשניים וגננת בגמלאות. בוגרת תואר ראשון בחינוך ועריכה לשונית, ולא בכדי גם מלווה תהליכי כתיבה של סיפורי חיים.
ספרה נפתח במבט על ("מביטה על חיי ממעוף התייר") המתייחס למסלול חייה. בהסתכלות זו מאפשרת לקורא לחבור לרגשותיה. אלו מתגלים כמנעד קצוות הנע בין תחושת החמץ וריק כבד משקל, לבין מבט אופטימי כלפי הבאות. ברגשות אלו משתלחים גם זיכרונות העבר, כטבעם של זיכרונות, הדוהים עם השנים ואף מקבלים צבעים מומצאים חדשים. זיכרונות המהווים נחמה ופתח יציאה משער העצב ("זיכרונות טריים, כמאפים שרק יצאו מהתנור, ממלאים לשובע תודעה רעבה. לפעמים צריך להמציא אותם כדי שיהיה מה לשכוח"), ואף מקום להתקדמות והשלמה פנימית ("געגועי הגיעו לחוף מבטחים מקום שבו קמטים מתיישרים, והלבבות סדוקים כמו אגרטל עתיק שיופיו בעקבות הזמן). זיכרונות אלו מלווים גם ברגשות אהבה עזים. הקורא מתחבר באמצעותם אל מסע אהבתה החל מראשיתו ועד התרופפותו. מסע אהבתה נע בין חזרה לבתוליות ילדית ופתיחות בינה לבין מושא אהבתה ("ונדמה שאתה יודע נדמה שאתה רואה את הצד האפל איך הפלגתי ללא מפרש איך בכיתי ים"), אל עבר הרצון אל הצוהר היחידני ("אפשר לי בלבדי לתיבת נוח עלו זוגות זוגות לא נוח בתיבה נושאת עיני אל הצוהר רוח חודרת לוחשת עכשיו פרשי כנפיים"), ובסופו גם אל ההתרפקות לבוסר ההתחלה, נוכח שגרה ממאיסה ושוחקת ("וגם הקסם התפוגג וחזרנו ללהג בתוך שגרה רטובה וממטרים פזורים"). מסע הדוברת אוחז בזיכרונותיה ומבקש בתוכה שינוי, גם אם ידוע שאין הוא אלא אשליה ("אולי פעם נשוב ונפגש...יהיה רק הווה נצחי ושמי שקיעה כתומים הדרך תראה קצרה והפסגה קרובה מתמיד ומשם נגלוש לים לא נבטיח דבר ונשתוק").
קובץ השירים החותם את הספר מגלה טפח נוסף באישיותה תוך התייחסות לבית אמה (ניצולת השואה) וסבתה. השיר האחרון "פאזל", אותו אהבתי במיוחד מסכם את תנודות חייה ואת החלקים הריקים שלא יוסיפו להתמלא, במעין השלמה בוגרת, מחוספסת ואף מפוכחת. בהשוואה לשירים הפותחים את הספר, בהם נוצרת תחושה של חיפוש עצמי, בשיר זה מתוארת תובנה שהחיים מובילים לדרכים שונות מאילו שהובטחו לנו, והשאיפה למימוש השלם כוזבת ואינה ברת הגשמה.
בתמונה- השיר החותם את הספר.
